'שכחת לכבות אורות' הם אומרים. הייתי חי"רניק בעברי, לא צריך יותר מכמה עשיריות־שנייה בכדי לזכור שהאורות בסובארו כבים עם הסוויץ'.
יורד למטה עם כפכפים, זורק מבט שמאלה בכדי להבין שצדקתי והסובארו לא בחניה. הגנבים ניסו להניע את הרכב בדחיפה (יש ירידה שמקלה על העניין). לא הצליחו, שברו את הקונסולה המרכזית, בנוסף לסוויץ' ממקודם. בסוף השאירו את האוטו ככה באמצע הכביש, מוציאים שם רע לדגם, כאילו לא היה לו מוניטין אמינות מפוקפק גם ככה.
גניבה זה הסיוט הכי גדול של חובב הגה, ממוקם גבוה יותר מהטסט השנתי. בקרב הזה ניצחתי, השאלה אם זה הקרב האחרון, שהרי בניגוד לגנבים, מספיק קרב אחד שאפסיד וזה כבר הפסד במלחמה.
צילום: אוהד אלגוב
עכשיו צריך לחפש חלקים. אמנם זו הייתה משפחתית נפוצה, אבל היום, כששנת הייצור האחרונה של הדור הזה חוגגת 23, כבר לא קל למצוא משהו. למזלי בורכתי בחברים ואת כל החלקים השגתי, את חלקם אשיג כנראה עד להפצת גיליון 451.
ואולי זו הסיבה לגניבה, החלקים. כבר אין למצוא חלקים לסובארו אימפרזה GT טורבו. תיבות הילוכים, מנועים, חלקים אחרים — פשוט אין. בואו נשים דברים על השולחן, אני מנסה למצוא כבר חצי שנה בית פילטר אוויר מקורי. אז ייתכן והייתה זו "הזמנה" ספציפית לרכב שלי (ואני יכול להבין, הוא בהחלט מהטובים שפגשתי ואני בהחלט אובייקטיבי) לטובת נהיגה אל מעבר לשטחי המדינה וייתכן לשימוש בחלקיו. אולי בכלל חשבו שאשלם שוחד, מה שיוביל את הגנבים לעוגמת נפש ברגע שיגלו שאני תימני ותשלום כזה אינו בלקסיקון שלי. אולי ראו אותו על הדרך ואמרו "למה לא". לכו תדעו.
צילום: אוהד אלגוב
בכל מקרה, יש וידאו של הפרצופים שלהם, הם עצרו אל מול צמד מצלמות וידאו. עכשיו, אני לא כזה אופטימי, כי ניסיון העבר לימד אותנו... אבל, ועדיין כאשר מגיעות מחמאות, אז מגיעות, ואחת ממוענת ישירות לזכות רכזת חקירות של משטרת חדרה ולשוטר מהזיהוי הפלילי, שעשה עבודה נהדרת ומושקעת, אבל ממש, ונראה היה שיש להם רצון גדול משלי לתפוס את אותה החוליה.
ואולי לא כדאי שיתפסו. מהפן האישי והצר שלי, זה שמבין שלא אראה מהם פיצוי לו ייתפסו. וכן, יש עוד סיבות.
צילום: אוהד אלגוב
חמישים שנה אחרי, מפגש עם גיבור
טויוטה לנד קרוזר קצר ולבן, ממנו יורד אדם עם כובע בוקרים ומיד סורק את השטח. קורא לי ומיד מורה לי לקחת את שקיות הזבל הגדולות שמונחות שם, אל עבר הפח הגדול. ככה, מתפעל אותי רגע קט לאחר שחייכנו לשלום האחד לשני. האנדרטה הזאת חשובה לו, אין ספק. כמובן שמצאתי עצמי זורק את השקיות ואף חוזר לסיבוב שני, מגדיל ראש, לאסוף שאר ממצאי פלסטיק שלא הגיעו אל יעדם הראוי.
החודש פגשתי ב
אביגדור קהלני, מר רמת הגולן, כשהוא לוקח אותי מעמדה לעמדה שם בעמק הבכא, מסביר לי מה הלך שם לפרטי פרטים אי־אז לפני חמישים שנים.
בעודנו עומדים על הסוללה עם שלושת הטנקים, קדימה מאזור האנדרטה, אני שואל את אביגדור מה עושה לו הנוף המדהים הזה? והוא עונה שזה נוף מדהים.
צילום: איתמר רותם
אתה לא רואה קרבות מולך? אני שואל. והוא עונה "לא, אחרת הייתי עם פוסט טראומה". ואז נשען עלי וחושף רגל, מראה צלקת כתוצאה מהשריפה מששת הימים. הסביר שצלקת השריפה, העור החרוך ממשיכים עד לצוואר. והמשיך להתעקש שהגבורה היחידה שלו היא לחזור לטנק אחרי שנה של שיקום.
הוא גיבור האביגדור הזה. גיבור עם תעודות, ממש. שני צל"שים למען הדיוק, אחד בכל מלחמה. וכמה אנחנו חייבים לו, וגם לאחרים, את מה שיש לנו. כזה גיבור. הוא אמנם לא מצטנע, אבל גם לא מקצין בסיפורי גבורה. אני הייתי מקצין, אבל אני זה לא אביגדור. הייתי רוצה. אני לא גיבור. הוא כן.
צילום: איתמר רותם
חישבו על זה, לעמוד ליד T62 שרוף ליד הבן אדם שדהר לתוך התופת בראש אנשיו ודפק את הטנקים האלו בעצמו.
איזו זכות.
